המורה המחליפה - פרק 1

"זה סך הכל כמה שעות ואת לגמרי מצילה אותי! אני אהיה חייבת לך לכל החיים. בבקשה בבקשה בבקשהההההה" כן, אלו היו מילות השכנוע של מרב חברתי הטובה שעובדת בתור מחנכת של תלמידי י"ב. אז בעלה הפתיעה אותה בטיסה לסופש והבעיה שלא הייתה לה מחליפה ליום חמישי. לא יודעת איך, אבל מרב קיבלה אישור להביא מחליפה במקומה שפשוט תשגיח כמה שעות על התלמידים בזמן הלמידה לבגרות הקרובה. "אני באמת לא יודעת ללמד כלום" התחלתי לתרץ את מרב לא עניין, מבחינתה שישב גם עציץ במקומה, העיקר שתוכל לטוס לסופש הזה. לא הצלחתי באמת לסרב ולבסוף נכנעתי "טוב, אבל את הולכת לפצות אותי כל כך" סיכמתי. מרב המשיכה להודות לי עוד מספר דקות בזמן שאני מנסה להבין מה אני הולכת לעשות עם חבורה של תלמידים. בבוקר יום חמישי התעוררתי מוקדם, מתלבטת מה אני אמורה ללבוש בתור מורה. זה חשוף מידי, זה זקן מידי, זה צמוד. עוד ועוד בגדים נזרקו מהארון לכיוון המיטה. לבסוף מצאתי את השילוב המתאים, חולצה לבנה מכופתרת בשילוב של שמלת עיפרון קצרה עם נעלי עקב קטנטן. מרוצה מכך שעברתי את המכשול הראשון, סיימתי להתארגן ונסעתי לבית ספר, מנסה לחשוב מה אני צריכה לומר שאני נכנסת לכיתה. איך להיות? חברה? דיסטנס? "רק כמה שעות" אמרתי לעצמי כל כמה דקות "רק כמה שעות" סידרתי את האיפור לפני שיצאתי מהאוטו, מאחלת לעצמי שהיום יעבור מהר. בשער הכניסה מקבל את פני שומר מבוגר עם חיוך על פניו, "את בטח אביגיל" קרא לעברי. הופתעתי שהוא ידע שאני מגיעה. "מרב עדכנה אותי שאת מגיעה" אמר והסביר לי לאן אני צריכה להגיע "אני פה אם את צריכה משהו" אמר בזמן שהתקדמתי לשטח בית הספר. בכניסה לתוך המבנה כבר חיכתה לי הדס מנהלת בית הספר "היי, נעים מאוד" בירכתי אותה אחרי שהצגנו אחת השנייה. "אוקי, אז זה באמת כמה שעות ואין לך מה לדאוג, הם ילדים ממש טובים" הלכנו ביחד לכיתה והדס נכנסה ראשונה "בוקר טוב לכולם, היום מרב לא תגיע, אביגיל תהיה איתכם פה היום, אם אתם צריכים עזרה מוזמנים לפנות אליה. תעשו טובה ואל תעשו לה בעיות היום, אין לי כוח להתעסק עם בעיות משמעת. אהמ אדם." כולם צחקו כששמעו את ההערה האחרונה. הדס עשתה את דרכה החוצה ואני את דרכי לשולחן המורה. "אז בוקר טוב, אני אביגיל וכמו שהדס אמרה, אני התבקשתי להיות איתכם במקום מרב. הבנתי שאתם צריכים ללמוד לבגרות הקרובה. אם אתם צריכים עזרה, אני אשתדל לעזור, יום טוב" התיישבתי בכיסא, מאחורי השולחן. התלמידים באמת התרכזו בלמידה ואני לא הייתי רלוונטית ממש. "המורה, המורה!" קריאה מקצה הכיתה העירה אותי מחלומות בהקיץ. "תקרא לי אביגיל, מה אני יכולה לעזור?" אמרתי בזמן שכבר ניגשתי לתלמיד שקרא לי. "יש מצב שאת עוזרת לי פה? לא מבין כלום" אמר. הצצתי לרגע בספר לימוד, "אממ.. תראה, אני לא סגורה ממש על החומר, לא נגעתי בזה שנים" ניסיתי להתחמק. אומנם למדתי לא מעט מתמטיקה באוניברסיטה אבל מי זוכר עוד משהו. ראיתי את התסכול על פנים שלו, "טוב בסדר, בוא ננסה לפתור את זה ביחד" נכנעתי "איך קוראים לך?" "אדם" הוא ענה, מקפיץ את הרגל שלו בלי הפסקה. "טוב, בוא נראה איך אפשר לעזור" התכופפתי קדימה וחזרתי להתבונן בספר. הרצתי בראש את דרך הפתרון של התרגיל, נזכרת בפרט ועוד פרט "נראה לי שנזכרתי מה עושים פה" אמרתי מחזירה את המבט לאדם, רואה שהוא מתבונן לי במחשוף שנוצר בגלל ההתכופפות. "סליחה סליחה, מה אמרת?" הוא קפץ שהבין שאני מדברת איתו. הייתי המומה, אבל ניסיתי להתעלם מהסיטואציה. משכתי כיסא פנוי מהשולחן ליד והתיישבתי ליד אדם. "תתרכז, בוא ננסה לפתור ביחד" אחרי מאמץ לא קטן הצלחתי להיזכר בדרך המלאה לפתור את התרגיל, הייתי מרוצה מעצמי שבכלל שכחתי מהסיטואציה הלא נעימה עם אדם. חזרתי לכיסא של המורה, חושבת על זה שהייתי לא בסדר, הייתי צריכה לשים לב שאני מתכופפת ואפשר לראות. מצד אחד המחשבה הטרידה אותי אבל באיזה מקום, זה עשה לי נעים, עבר זמן מאז שהרגשתי שגבר מסתכל עלי בצורה כזאת, אני ובעלי מזמן כבר בקושי מנסים ליצור מגע. "המורה!!" שוב קריאה מקצה הכיתה שמעירה אותי. "שעה אני קורא לך" אדם אומר בזמן שאני מתקרבת אליו. "אני לא רגילה שקוראים לי המורה, תקרא לי אביגיל" עניתי. "טוב, טוב. מה עושים בתרגיל הזה?" הסתכלתי עליו, מבינה שהוא לא ישחרר עד שיקבל עזרה. התכופפתי שוב לכיוון הספר, הפעם מודעת למה שאני עושה, רוצה להמשיך להרגיש נחשקת. מנסה להיזכר איך פותרים את התרגיל, מעבירה את העיניים קצת לצד, רואה את אדם מסתכל שוב היישר למרווח שבין החולצה לגוף, נושם נשימה עמוקה, שולח יד ומסדר את המכנס בין הרגליים. אני מתיישבת על הכיסא, מתעלמת מהמבטים של אדם. "טוב, אז ככה" אני מתחילה להסביר לו. המבט של אדם, עובר מהמחברת לספר ומשם עלי, סורק את הגוף לי וחוזר חזרה לספר. אני מרגישה כל פעם שהוא מביט בי, מנסה להתעלם כמה שאפשר אבל גם הגוף שלי מרגיש את המבטים ומתחיל להיות לי חם, חשה ברטיבות קלה בין רגליי. ברגע שסיימתי לעבור עם אדם על התרגיל ברחתי מהכיתה. צריכה כמה דקות להתאוורר. אחרי ששטפתי פנים, ניסיתי להבין מה קורה, למה אני לא עוצרת את זה מיד. במקום לחזור לכיתה ולעצור הכל, עמדתי מול המראה, בוחנת את איך שאני נראית, מרגישה טוב עם עצמי אחרי המבטים המחמיאים של אדם. "זה לא שיקרה משהו" אמרתי לעצמי, "תהני קצת, לא יקרה כלום" כאילו השטן יושב לי על הכתף ומדרבן אותי. יד שמאל שלי כאילו נשלחה מעצמה, פותחת כפתור אחד בחולצה. אחר כך הידיים מסדרות את השיער. עם מבט חלול חזרתי לכיתה, לא מבינה מה אני בדיוק רוצה או עושה. מתיישבת שוב בכיסא של המורה. עוברת קצת על הטלפון, בוחנת מידי פעם את אדם, מחכה שהוא יקרא לי שוב. עוברת שעה ועוד שעה, ונראה שאדם כבר לא צריך את עזרתי. מרגישה מטומטמת שבכלל נתתי לראש שלי להתפרע. התלמידים נכנסו ויצאו, חלק למדו לבד וחלק ישבו בחבורה. הייתי עסוקה בטלפון, שהרגשתי משהו נופל לי על השולחן. הרמתי את הראש, רואה דף מקופל. חיפשתי מאיפה זה הגיע ורואה בדיוק את אדם יוצא מהכיתה. בוחנת אם עוד מישהו ראה אבל כולם היו עסוקים בלמידה. אני מרימה את הדף, פותחת בזהירות כאילו זה עומד להתפוצץ. אני מתחילה לקרוא ואני כמעט מתעלפת "יש לך חמש דקות לפתוח כפתור נוסף" סגרתי מיד את הפתק, בוחנת שוב אם מישהו ראה. כולם היו עסוקים ולא הסתכלו לכיווני. הייתי בלחץ, לא ידעתי מה לעשות. מה החצוף הזה בכלל חושב שהוא?! מי הוא שיגיד לי מה לעשות. אבל הוא גם שם לב שפתחתי כפתור. מרוב לחץ התחלתי לאכול ציפורנים, מסתכלת לכל פינה. רואה את אדם חוזר לכיתה, בכלל לא מסתכל עלי, הולך למקום שלו. אני מסתכלת עליו אבל הוא לא מרים אלי בכלל מבט. אני יוצאת מהכיתה וניגשת לשירותים, שוב עומדת מול המראה. לא מאמינה שאני בכלל מתלבטת על זה. מצד אחד, השגעתי? זה מופרע, זה מסוכן. אבל מצד שני, אני מרגישה את תחושת החום הזה בגוף, תחושה שכבר המון זמן לא הרגשתי. הולכת מקצה לקצה בשירותים. רואה שעברו כבר ארבע וחצי דקות. עוד עשר שניות, עוד חמש. נשארו 15 שניות. בהחלטה של רגע אני פותחת כפתור נוסף והולכת, כמעט רצה חזרה לכיתה ומתיישבת חזרה במקום. שוב עוברות הדקות ואין שום תגובה מאדם, אפילו לא מבט קטנטן. אני מחליטה לקחת יוזמה והולכת לכיסא הפנוי לידו. "אתה צריך עזרה?" אני שואלת אדם מסתכל עלי, בוחן את הכפתורים הפתוחים. "כן, אני צריך שתעזרי לי עם התרגיל הזה" הוא אומר לבסוף ומצביע על המחברת שלו, אני מסתכלת ורואה שבכלל אין שם תרגיל וכתוב שם "תכתבי פה את המספר שלך". אני שוב בוחנת שאנשים לא מסכלים. "אני.. אני לא יודעת אם אפשר לפתור את התרגיל הזה" אני מנסה לעצור את הסחף. "את בטוחה?" אדם שואל ומסתכל לי הישר לתוך המחשוף, לא מזיז את הראש. אני מרגישה את הפטמות שלי מתקשחות ורואה חיוך על הפנים של אדם. רואה שכבר אפשר לראות אותם מעט בולטות. אני מיד כותבת את המספר שלי וחוזרת לכיסא בקדמת הכיתה. מקווה שאף אחד אחד לא שם לפטמות המעט בולטות. עוד לא עוברת דקה ואני מקבלת הודעה לטלפון "יופי, אני שמח שעברנו לשלב הזה. מוכנה לשלב הבא?" שוב נכנסת להתלבטויות אבל ההכרעה לא לוקחת זמן ודי מהר אני מחזירה הודעה קצרה "כן" "אני שמח לשמוע" מגיעה תשובה ומיד אחריה "תורידי את התחתונים" אני רואה את ההודעה ומיד סוגרת את המסך. אני מתרוממת לאט ויוצאת מהכיתה, עם מבט חדור מטרה אני נכנסת לשירותים, מרימה את החצאית ומורידה את התחתונים. אני מסדרת חזרה את החצאית, רואה שהכל תקין, מקפלת את התחתונים קטן ויוצאת חזרה לכיתה. "אביגיל!" אני שומעת קריאה מאחוריי שאני כבר כמעט בכיתה. אני מסתובבת באיטיות רואה את הדס מגיעה אלי. "איך עובר היום?" היא שואלת "אהה..." אני מתחילה לגמגם. "בסדר בסדר. באמת ילדים טובים". "יופי, אני שמחה לשמוע, נתראה" היא אומרת ומשחררת אותי לדרכי. אני משחררת הנחה גדולה. נזכרת שיש לי את התחתונים ביד. אני מיד חוזרת לכיתה, מתיישבת ומכניסה את התחתונים לתיק. אני לוקחת כמה שלוקים מבקבוק המים שלי, מנסה להוריד את הדופק הגבוה. בדקות הקרובות עוד תלמידים מבקשים את עזרתי ואני משתדלת כמה שיותר מהר לסיים עם כל אחד, מציצה כל כמה רגעים בטלפון. אני עסוקה בלעזור לכמה תלמידים, אני מפנה שוב את המבט למקום של אדם, הוא לא שם, לאן הוא נעלם הפעם. אני מסתכלת סביב ורואה אותו יושב ליד השולחן של המורה. אני מסיימת עם התלמידים וחוזרת אל אדם. "המורה, תוכלי לעזור לי עוד קצת ללמוד?" אני לוקחת נשימה עמוקה ומתיישבת בכיסא שלידו. עכשיו שנינו לי השולחן שבקדמת הכיתה עם הפנים לשאר הכיתה. "אני צריך עזרה עם החומר הזה" הוא מראה לי את הדף בספר. אני בוחנת את השאלות ושומעת את הטלפון שלי רוטט. אני מהר מרימה אותו ומסתכלת בהודעה "ממשיכים?" אני מסתכלת בהודעה, מסתכלת על אדם ושוב לטלפון וכותבת "כן". אני חוזרת לתרגילים כאילו כלום לא קרה ומיד שומעת שוב את הרטט של הטלפון. "תמשכי את החצאית למעלה" אני מציצה מתחת לשולחן רואה שמקדימה אי אפשר לראות מה קורה מתחת לשולחן ומושכת מעט את החצאית כלפי מעלה. "עוד" מיד קופצת לי עוד הודעה. אני בוחנת שוב את הכיתה ומושכת עוד קצת. "עוד" שוב אני מקבלת הודעה. אני מסתכלת על אדם שנשאר אדיש לגמרי. מושכת שוב את החצאית, היא כבר באמצע הירך "כל הכבוד. אנחנו ממשיכים?" אני כבר חרמנית לגמרי, מרגישה רטובה לגמרי. אוויר קר נכנס לי בין הרגלים. אני מסתכלת על אדם שבוחן אותי חזרה, מעט מהססת אבל מסמנת לו כן עם הראש. אדם שולח לי עוד הודעה "תגידי את זה". "בוא נמשיך" אני משתפת פעולה ומיד מקבלת הודעה מאדם "תפתחי את הרגליים". בלי מחשבות מיותרת אני פותחת ורואה את המבט של אדם עוד לא מרוצה ואני פותחת עוד הפעם רואה חיוך קטן "אז איך פותרים את התרגיל הזה?" אדם משנה נושא. אני מתכופפת חזרה לספר ובוחנת את התרגיל מחדש. כל כך הופתעתי שהרגשתי את היד שלו מונחת לי על הירך, העיניים שלי כמעט יצאו מהמקום. "המורה, התרגיל..." אדם החזיר אותי למציאות בזמן שהיד שלו טיילה לי על הירך, נעה למטה ולמעלה. כל פעם עולה עוד קצת. הרגשתי איך הגוף שלי משתף איתו פעולה, גולש מעט קדימה, מאפשר לו גישה נוחה יותר. ככל שהיד שלו עלתה הנשימות שלי נעשו כבדות יותר ויותר. היד שלו כבר הייתה ממש קרובה לבין הרגליים שלי. כמעט ונוגעות. אני מתחילה לאבד אחיזה במציאות, כמעט נותנת לעיניים שלי להיעצם. אדם העלה את היד ונגע באיבר מיני. הרגשתי פיצוצים, כמה חסר היה לי מגע כזה, כמה אני כבר רטובה. הורגש שאדם יודע את העבודה, מניח את האצבע בדיוק במקום הנכון, מלטף בעדינות ואני מחכה כבר שיכניס אותה, לא מעניין אותי מי יראה מה. פתאום הכל נעלם. היד של אדם נמשכה, ואדם הרים את הספרים וחזר למקום שלו. המומה מזה שהוא עצר פתאום, אני מסתכלת סביב, מבינה שכל הכיתה עדיין מולי. אני מסדרת חזרה את החצאית, בוחנת שאין עוד מישהו ששם לב. עוברות עשר דקות ואני מקבלת שוב הודעה מאדם, כבר הספקתי להתאושש ממה שקרה "עוד שלב?" עכשיו שקצת נרגעתי אני ממש בהלם מכל מה שעשיתי ואני עונה "ממש לא, אני ממש הגזמתי ונסחפתי" מיד קיבלתי הודעה חזרה "😊" וזהו, שום ניסיון לשכנע. אומנם קצת הופתעתי אבל בהחלט הוקל לי, רק שיסתיים היום ואני אחזור לבית כאילו כלום לא קרה. היום מתקדם ונשארו עוד שעתיים ואני מקבלת שוב הודעה מאדם "ניסיון אחרון, את בטוחה?" אני בוחרת לא לענות, עניתי לו פעם אחת וזה מספיק, הוא צריך להבין את המקום שלו. אני לא משחקת במשחק הזה שלו. הזמן מתקדם באיטיות אבל נשאר חצי שעה אחרונה, את הזמן אני מעבירה בעיקר בטלפון, נשארו תלמידים בודדים, נכנסת לשלוח הודעה לחברה ורואה שוב את ההודעה מאדם. אני נכנסת ורואה את כל ההודעות ממשך היום, אני מתעוררת מחדש, מלקקת את השפתיים. מקלידה באיטיות תשובה לאדם "בסדר". אני מחכה ואין תשובה מבינה שכנראה פספסתי את המועד ואדם המשיך בשלו. המשך יבוא